<h1>תוספות רי"ד מהדורא בתרא על מועד קטן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יתר על כן אמר ר' יהודא לא יפנה אדם אמת המים לגנתו ולחורבתו בחולו של מועד. פי' דהוי טירחא יתירא, דלא שרינן לקמן (ד':) אלא לתקן האמה המקולקלת ומפרש מאי מקולקלת אמר ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים, שבתחלה היתה עמוקה ששה טפחים ונתמלאו החמשה טפחים עפר או צרורות ולא נשאר בה אלא טפח אחד חוטט אותה ומעמידה על ששה טפחים כדמעיקרא, אבל אם נסתמה כולה אסור לפנותה דהוי טירחא יתירא.
<h2>דף ב:</h2>
משום מאי מתרינן ביה. פי' שאם לא תודיענו לאיזה מלאכה דומה אלא אתה אומר אל תעשה שהעושה מלאכה בשבת חייב סקילה, יאמר בלבו אין זו מלאכה, שהרי כל המלאכות שנויות הן ואין זו אחת מהן, הילכך אתה צריך להודיענו שתולדת מלאכה פלונית היא. וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא. והילכך לאיזה מלאכה שדומה יותר נותנין אותה, ומש"ה פליגי שזה אומר לחורש דומה יותר מזה וזה אומר לזורע דומה יותר. זומר וצריך לעצים חייב. עיין בשבת בפ' כל כתבי הקודש (קכ"א:) במהדורא תליתאה שכתבתי דהא אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
בזמן שאתה משמיט קרקעות אתה משמיט כספים. פי' אם היה אומר במקום שאתה משמיט קרקע, הוה משמע דאתא למימר דבחוץ לארץ דלא נהגא שמיטת קרקע לא נהגא שמיטת כספים ואע"ג דהיא חובת הגוף, אבל השתא דאמר בזמן, משמע דאפילו בא"י קאמר, ומשום דלא נהיג יובל ס"ל לר' דלא נהגא נמי שמיטה אבל רבנן סבירא להו אע"ג דלא נהיג יובל נהגא שמטה כדאמרי' בשלהי ערכין (ל"ב:) מנו יובלות לקדש שמיטין.
<h2>דף ג.</h2>
ומ"ד אין לוקה אמר לך מיכדי זמירה בכלל זריעה היתה כו'. אי קשיא והא בפ' בכל מערבין (כ"ז:) אמרי' דפרטי טובא לרבויי אתי, גבי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובפ' מרובה נמי (ס"ג.—ס"ד:) גבי משור עד חמור עד שה, והכא היכי אמרי' דאתי למעוטי, תשובה התם לא דמו פרטי אהדדי, והילכך כולהו אתי לרבויי, אבל הכא דדמו להדדי דזמירה היא בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למה לי למפרטינהו, אלא ודאי לומר לך אהני תולדות מיחייב ותו לא.
<h2>דף ג:</h2>
עשר נטיעות. נ"ל דלא איצטריכא הילכתא לנטיעות גופייהו, דמאי דהוא חורש תחת הנטיעות לאו לצורך שביעית הוא עושה אלא כדי שיתעבו נטיעותיו, דבודאי מה שהוא חורש תחת הזקנים מעצרת ואילך אינו חורש אלא בעבור שיעשו פירות בשביעית, וחריש זה ודאי הוא אסור, וכן נמי מה שחורש שדה הלבן מן הפסח ואילך, וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור, אבל הנטיעות אינו חורש תחתיהן כדי שיעשו פירות בשביעית אלא כדי שיתעבו ויעלו אילנות, והילכך מותר לחרוש תחתיהן עד ראש השנה, ולא איצטריכא הילכתא אלא להתיר כל בית סאה בשבילן עד ר"ה, ומאי דאמרי' נמי כי אתא הילכתא שלשים יום לפני ר"ה ואתי ב"ה וב"ש ותקון מן הפסח (עד) [ומן] העצרת, כל זה מדבר בחריש שהוא עושה לצורך שביעית, כגון חרישה דאילנות זקנים ושדה הלבן, אבל אם אדם רוצה ליטע שום נטיעה באותם ל' יום מותר, שאין דינם כמו שביעית ממש שהוא אסור ליטע, שלא נאסר באותם ל' יום אלא מלאכה שהוא עושה לצורך שביעית, אבל זה שנוטע כדי שיתקיים לכמה [שנים] מותר ואינו חייב להרחיק מראש [השנה] אלא (כשינטור) [כשיעור] שתקלוט הנטיעה קודם ר"ה שאם לא תקלוט מקודם לכן וקולטת בשביעית הו"ל כאלו נטע בתוך שנה שביעית ויעקור, ובשיעור הקליטה פליגי תנאי כדאמרן בפ"ק דר"ה (י':) ויש מי שאומר שלשה ימים, ואם נטע ג' ימים קודם דר"ה יקיים שכבר קלטה הנטיעה לפני ר"ה, ואמרי נמי התם (י"ג:) האורז והדוחן הפרגים והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה, אלמא כיון שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית, ואע"פ שנזרעו בתוך ל' יום לפני ר"ה, הרי שלא נאסרו אלה שלשים יום לכל מלאכה אלא דוקא בחריש הנעשה לצורך שביעית כגון אילנות זקנים ושדה הלבן, אבל שאר כל המלאכות ליטע ולזרוע מותר, ועי' מה שכתבתי בפ"ק דר"ה במהדורא תליתאה.
<h2>דף ד.</h2>
אלא הילכתא לר' ישמעאל וקראי לר' עקיבא. פי' כל זה אליבא דר' יוחנן, ואיהו דאמר לעיל עשר נטיעות הלכה למשה, אבל ר' אלעזר ס"ל דחרישה דשביעית גופא מדרבנן, כ"ש דששית הנכנסת לשביעית ובחריש ובקציר כר' ישמעאל והילכתא לית ליה, וכן רבא דאמר לעיל (ב':—ג'.) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא.
גזירה מי גשמים אטו מי קילון. פי' המעיין הוא נמשך וזוחל ומי גשמים אינם נמשכין וזוחלין כמו מי קילון והילכך אם נתירם להשקות ממי גשמים אתי להשקות גם ממי קילון.
רב אשי אמר מי גשמים גופייהו לידי קילון קאתו. פי' לא משום גזירה נאסרו אלא משום דאתו לידי קילון, שהעליונים יכול להביא לגנתו ע"י המשכה אבל התחתונים לא יוכל להביאם אלא ע"י קילון ואם תתיר להשקות ממי גשמים ישקה מהם עד שיכלו וישאם בקילון.
וקמיפלגי בדר' זירא כו'. שהנהרות המושכין מן האגמים לא אתו לידי מי קילון שהאגמים הן גדולים ולא פסקי, והילכך לרב אשי מותר להשקות מהן, ולמ"ד משום גזירה אע"ג דלא אתו לידי קילון הן אסורין מפני שהן מי גשמים וכל מי גשמים נאסרו משום גזירה.
<h2>דף ד:</h2>
כך מידל בשל עניים. פי' המורה בפיאה, ואינו נ"ל דאטו הפאה מטומנת היא (ומן) [יתן] פאה ממה שהניח, ולא מיירי מתני' אלא בעוללות בפ' ז' (דדמאי) [דפאה] דלעיל מינה תני איזו היא עוללת כו', והדר תני המידל בגפנים כשם שהוא מדל בשלו כך מידל בשל עניים דברי ר"מ, פי' אם היו שם גפנים מלאים עוללות ורוצה לתולשם כדי להרחיב שאר הגפנים מותר, ור' יהודא אומר בשלו רשאי ואינו רשאי בשל עניים, שזכו העניים באותן העוללות ואסור לו לתולשם ולהפסידם. וטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע, דתנן התם כרם שכולו עוללות ר' אליעזר אומר לבעה"ב ור' עקיבא אומר לעניים, אמר לו ר"א וכי תבצר כרמך לא תעולל אם אין בציר מנין עוללות, אמר לו ר"ע וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות א"כ למה נאמר וכי תבצר כרמך לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר, ומש"ה אמר ר' מאיר שיכול להדל בשל עניים, ור' יהודא סבר אע"פ שאין לעניים בעוללות קודם הבציר, הנ"מ שלא יוכל העני ליכנס בכרמו של בעל הבית וליטול העוללות בוסר, אבל אם רוצה בעה"ב נמי ליטול את העוללות בוסר אינו רשאי, וכמו כן נמי אינו רשאי להפסידם.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ר אין מציינין על דבר שאין [מטמא] באהל. פי' שאין צורך לציין עלי', שאם הוא מגולה כל אדם יזהר ממנו, ואם הוא מכוסה בעפר אין לחוש עליו שהדורך עליו טהור, כיון שהעפר חוצץ בנתים, דלא אמרינן טומאה בוקעת ועולה אלא בדבר המטמא באהל.
ובית הפרס מיבעי ציון. כך מצאתי כתוב במקצת ספרים, ונ"ל דה"ג, ובמקצת ספרים ראיתי כתוב ובית הפרס מי מטמא באהל והאמר רב יהודא כו', ופתרון המורה מוכיח דהכי גריס, מדפריש ואי מטמא באהל היכי אזיל עילויה, וקשיא לי לפי גירסא [זו] דאמאי מקשה לי' מרב יהודא דלא מטמא באהל, והא משנה שלימה היא בפ"ב דאהלות (מ"ג) ואלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס כו', א"ו דבר ידוע היא שבית הפרס אינו מטמא באהל, ואע"ג דתניא לעיל דאין מציינין אלא על דבר שמטמא באהל, הו"א הנ"מ טומאה שידוע מקומה כגון עצם כשעורה וכיוצא בו אבל בית הפרס כיון שאין ידוע מקום הטומאה אנה יש עצם כשעורה שהרי כל מאה אמה הוא עושה בית הפרס (אהלות פי"ז מ"א) הו"א דמציינין אותו, מש"ה מקשה מרב יהודא מנפח אדם בית הפרס והולך ומבית הפרס שנידוש טהור, דאם איתא דמציינין על שדה בית הפרס, היאך אדם יכול להלך בה על ידי ניפוח, וכל היכא דאיכא ציון הנכנס שם טמא, והאיך אנו מציינין דבר שיכול להלך בו ע"י ניפוח ואתה מציינו שלא יכנס שם אדם, ועל בית הפרס שנידש טהור והיאך אנו מציינין עליך ומונעין בני אדם משם לעולם שכל דבר שיש בו ציון לדורי דורות אין נכנסין שם, א"ו מדברי רב יהודא מוכיח שאין מציינין על בית הפרס כמו שאין מציינין על כל דבר שאינו מטמא באהל.
ושדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון והתניא מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בא קבר. פי' הרי (ש)שנינו (אהלות פי"ח מ' ב' וג') ששדה שאבד בה קבר אינה ניטעת כל נטע, ואם יש בה אילנות עוקרין אותן, אבל שדה שנחרש בה קבר ניטעת כל נטע, הילכך אם יש בה אילנות בידוע שאין זה השדה שאבד בה קבר, אלא שדה שנחרש בה קבר, והמהלך בה ע"ג בהמה רכוב טהור, כדתנן (שם) גבי בית הפרס ואם אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר היא והמהלך בה אפילו רכוב טמא.
ר' יהודא אומר עד שיהא בה זקן או תלמיד חכם לפי שאין הכל בקיאין בדבר. פי' לעולם הוא טמא, שהשדה בחזקת ספק שאבד בה קבר, ולא סמכינן אאילנות, שאין הכל בקיאין בדבר ששדה שאבד בה קבר אינה ניטעת, עד שיהא שם זקן שיזכור ששדה בית הפרס היא, או תלמיד חכם שכל עניני העיר עושין על פיו, ואילו היתה שדה שאבד בה קבר לא היה מניחם ליטע שם אילנות א"ו ביה הפרס היא (אלא) [אלמא] גם שדה שנחרש בה קבר מציינין אותה.
ותירץ רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וציינוה כו'. פי' לעולם שדה שנחרש בה קבר כיון דאינה מטמאה באהל אין מציינין אותה וכי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וציינו אותה מפני הקבר שאבד בה, אם יש בה אילנות בידוע שאותו הקבר שאבד בה נמצא ונחרש, כשהיו חורשין אותה לזורעה, שהרי שדה שאבד בה קבר נזרעת כל זרע, וכשהיו חורשין אותה נכשלה המחרישה באותו הקבר ופיזרה כל העצמות בשדה, ונטהרה מטומאת אהל, וחזרה להיות שדה שנחרש בה קבר, והציון הראשון שהי' בה לא סילקו אותו אע"פ שנטהרה השדה מטומאת אהל והנכנס בה רכוב טהור.
ומקשה וליחוש אילנות גואי וטומאה מאבראי. פי' כיון שהיא מצויינת למה אנו מטהרין אותו בעבור האילנות, נאמר שהטומאה היא חוץ לאילנות ומקום האילנות היה טהור ולפיכך ניטע. ומהדר בעומדין על הגבולין. ומקשה וניחוש דילמא טומאה גואי ואילנות מאבראי. ואל נבטל חזקת הציון לטהר הנכנס שם מפני נטיעת האילנות, נאמר שמקום האילנות טהור והטומאה היא בפנים והיאך אתה מטהר המהלך בכל השדה. ומהדר במסובכין. ואיבעית אימא אין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה. וכיון שהציון בחוץ אין לומר שבעבור הטומאה שבפנים נעשה.
<h2>דף ז.</h2>
ר' מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה להקל. ל"ג בתחלה, דצרעת חדשה אין רואין, דמאי להקל איכא, ונותנין לו שבעת ימי הרגל.
<h2>דף ט:</h2>
אמרו לו אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. אין לפרש זה לאחר זמן לאחר יום האיד, דא"כ מאי מקשה ליה והא הכא נמי בכה"ג לית ליה, דלא מודה אלא בסיד שטופלתו במועד, אבל בסיד הטופלתו לאחר המועד פליג ואסר אע"פ שהיא שמחה לאחר המועד, א"ו האי לאחר זמן ה"פ, אע"פ שבשעת הפרעון מיצר, לאחר שעה כשילך לביתו הוא שמח בתוך יום אידו ואזיל ומודה, ור' יהודא סובר כיון דבשעת המעשה שפורעו מיצר, לא אזלינן בתר שמחה דלאחר שעה, והכא נמי אע"פ שיכולה לקפלו בחולו של מועד ולשמוח מ"מ בעת המעשה כשטופלתו מצירה היא, ותדע דהכי הוא, דמאי איכפת לן בשמחה דלאחר האיד, א"כ לעולם יהא אסור לשאת ולתת עמו, א"ו ביום אידו הוא.
<h2>דף יא.</h2>
הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, והתנן עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים עד ימיו אין מיכן ואילך לא. פי' הנפחים היו עושין מלאכתן בחולו של מועד בפטיש כמו שעושין כל שאר בעלי מלאכה וכגון שהיו עניים שלא היה להן מה לאכול, ור' יוחנן אסר מלאכת הפטיש אע"פ שאין לו מה יאכל משום דאוושא מילתא, וכל אלה המלאכות צריכות פטיש. אמר רב הונא ל"ק הא בדנגרי הא בדנפחי. פי' פטיש של נפחים אסר ר' יוחנן, שקולו גדול, אבל הפטיש של נגרים שהוא קובע בו המסמרים ואין קולו גדול מותר. מתקיף לה רב חסדא קלא רבה אסור קלא זוטר שרי. כשאסר ר' יוחנן כהן גדול הפטיש, כל פטיש אסר. אלא אמר רב חסדא לא קשיא הא במגלי הא בחציני. פי' האחד הוא כעין פטיש שהוא תוקע בו מסמרים והוא אסור והאחד הוא שמשפה בו את העצים והוא מותר.
רב אשי אמר הא רב יהודא והא ר' יוסי דאמר ר' יצחק בר אבא מאן תנא דבעי שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר זולף וגומר וגף כדרכו. פי' כי היכי דשרי ר' יוסי לגמור ולגוף בדבר האבד הם הכי [נמי] הוה שרי מלאכת הפטיש בדבר האבד, [שכיון] שבחול אין נעשות אלה המלאכות אלא בפטיש גם במועד נמי נעשות בפטיש בדבר האבד ואין צריך לשנות ולעשות בענין אחר, אבל ודאי ר' יהודא דבעי שינוי בדבר האבד ולא היה מתיר אלא לימודים היה אוסר הפטיש בדבר האבד, ומתני' ר' יוסי היא, ואי קשיא כיון דשרי ר' יוסי כל דבר האבד בלי שינוי אמאי תנן (לעיל ב'.) גבי בית השלחין ולא בקילון, תשובה כל דבר שבחול אינו נעשה אלא בענין אחד, גם במועד עושין באותו הענין בדבר האבד וא"צ לשנות, כגון לגוף החביות שאין דרך העולם בחול לעשות לימודים אלא לגוף, ובמועד נמי התירו לגוף ולא שישנה ויעשה לימודים, וה"ה באלה המלאכות הצריכות תקיעת מסמרין שאינן נעשות אלא בפטיש גם במועד נמי בדבר האבד הותר הפטיש, ולא אמרי' שישנה לתקן בענין אחר, אבל השקאת בית השלחין בחול מי משקה ממעין ומי משקה במי קילון, הילכך במועד לא התירו קילון שהוא טירחא יתירא אלא מעין, ודומה לו מה שנאמר בפירקין דלקמן (י"ב:) ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ובלבד שלא ידוש בפרות, ואוקימנה כר' יוסי, ומקשה אי ר' יוסי אפילו בפרות נמי ידוש דהאמר רב יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי, אמר לך כיון דכל יומא לאו בפרות דייש האידנא לאו שינוי הוא, אלמא לא יקרא שינוי אלא שבחול אינם עושין אלא בענין זה.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו. פי' טחנן, ומפני שדרך הטוחנין להפכן ברחת תחת האבן המתגלגלת עליהן קורא לטחינה הפיכה, ומפני שהיו טחונין אם לא היה השמן נעצר מהן היה נפסד, הילכך התירו לו לטעון קורה ראשונה שיוציא שמנן ומניחן לאחר המועד שלא יעסוק בהן יותר.
ר' יוסי אומר זולף וגומר כדרכו. פי' כיון דדבר האבד הוא והתירו לו לעסוק בהן זולף השמן בקורה ראשונה וגומר כל מלאכתן כדרכו בחול, וכך דרך הזיתים לאחר שנעצרים תחת הקורה עוד מחזירם תחת האבן וטוחן אותם ועוצרם פעם שנייה תחת הקורה, וכך הוא עושה במועד, והטחינה שנייה והעצירה שנייה קורא גומר, ולגבי יין דתני זולף וגומר וגף כדרכו, הגף הוא פירושו של גומר, שזולף כל היין מן הבור לחביות וגומר כל מלאכת החביות שעושה להן מגופות, ור' יהודא פליג עליה שלא היה מתיר לגמור ולעשות המגופות אלא עשה לו לימודים טיח טפל.
פתח באבל וסיים במועד. פי' קס"ד השתא דלא נקט אלא משום מועד וכגון דאירעו אבל סמוך למועד, וכי היכי דנקט אונס והטעוהו פועלים משום מועד נקט נמי אבל, וה"פ מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל, ומחמת האבל לא היה רשאי לעוצרם בבית הבד, שהאבל אסור אפילו במלאכה האבדה, עד שחל עליו המועד, או שאירעו אונס אחר, כגון שחלה או שנחבש בבית האסורים ולא יכול לעוצרם עד שחל עליו המועד, או ששכר פועלים לעוצרם קודם והטעוהו, כיון שלא היה לו פנאי לעשות קודם המועד ולא כיון מלאכתו במועד מותר לגומרה במועד.
אמר רב שישא ברי' דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחוש"מ אסורים בימי אבלו. שהרי נקט האבל באחד מן האונסין, דאלמא מחמת אבלו לא היה רשאי לעוצרם. רב אשי אמר לא מבעי' קאמר כו'. פי' ס"ל לרב אשי שאין להחמיר בימי האבל יותר מימי המועד, והאי דנקט אבל, לאו משום מועד נקטיה, ולא באבל הסמוך למועד קמיירי, ותרתי מילי קתני, וה"פ, מי שהפך את זיתיו ולא הספיק לעוצרם עד שאירעו אבל, או שהפך את זיתיו סמוך למועד ואירעו אונס, או שהטעוהו פועלים ולא יכול לעוצרם עד שבא המועד, מה יעשה, גומר מלאכתו בין במועד בין בימי אבלו, וכך הי' מן הדין לשנות בפירוש טוען קורה ראשונה בין במועד בין בימי אבלו, אלא נקט לך המועד וכ"ש בימי אבלו. תניא כוותי' דרב שישא. שהרי ת"ק אינו מתיר שיעשה האבל בידו אפילו מלאכה האבדה אלא אחרים עושין לו (אחרים), ורב שישא מוקים סתם מתני' כת"ק ורב אשי מוקים לה כרשב"ג.
האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו. פי' אם קבלו שדה מן האבל, או באריסות למחצה לשליש ולרביע, או בחכירות בכך כורין חיטין בשנה, או בקבלנות בכך דמים בשנה, חכרנות הויא בפרי וקבלנות בדמי, הרי אלו יעשו, שמחמת אבל אין רוצים אלא להפסיד, ואע"פ שהאבל משתכר בשדהו מותר, כיון שמסרו מתחלה ביד אחרים, אבל ודאי ליתן שדהו באריסות או בחכירות או בקבלנות בימי אבלו אסור הוא.
החמרין והגמלין והספנין. פי' אסור להשכיר האבל חמורו לחמר וגמלו לגמל וספינתו לספן בימי אבלו מפני שהוא משתכר בהן בימי אבלו. אבל אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מקודם לכן ואח"כ אירעו אבל הרי אלו יעשו ולא יפסידו בעבורו ואע"פ שהאבל משתכר בימי אבלו מותר, ונמצא שדינם כדין השדות.
שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. פי' לא ישכירו שכיר יום לעשות מלאכה בשדה האבל או בכל מלאכתו ואפילו בעיר אחרת שאין האבל עומד שם. היתה מלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שלא בקיבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים. פי' בקיבולת. בביתו לא יעשו בבית אחרים יעשו.
<h2>דף יב.</h2>
אמר כיון דאגרא לא קא שקלי שרשויי הוא דקא משתרשי ולא מיחזי כשכירות ולית לן בה פי' אע"פ שהשלחנות היו צריכין לו לריש גלותא בחולו של מועד לא הותרו לעשותן וליטול ממנו שכר, שמי שהוא צריך לאותו דבר במועד הוא מותר לעשותו ולא הפועלים לקבל שכר אך אם לא הי' לו לפועל מה לאכול, והילכך כיון שלא היו מקבלין ממנו שכר אלא לבד שהיו אוכלין עמו סעודתו אינה חשובה שכר ומותר.
<h2>דף יב:</h2>
נפק בחומרתא דמדושא. פירש המורה נפק בחצר. אמר רב יוסף מ"ט איקפד מר אי משום חומרתא דמדושא הא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר. אי קשיא והא דתנן בפ' במה אשה (ס"ד:) יוצאה בכבול ובפיאה נכרית בחצר, דמשמע דוקא כבול ופיאה נכרית התירו בחצר, אבל שאר תכשיטין המנויין שם כמו שהן אסורין ברשות הרבים כך הן אסורין גם בחצר, תשובה התם אמרי' ר' עינוני בר ששון משמיה דר' ישמעאל אמר הכל ככבול, ואקשינן ליה התם ממתני' דקתני דוקא כבול ופאה נכרית בחצר אבל שאר כלים לא, דאפילו בחצר אסירי, ומתרץ, ר' עינוני בר ששון משמיה דמאן קאמר לי' משמי' דר' ישמעאל בר' יוסי, ר' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג, וזו הברייתא דתני השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר אתיא כר' ישמעאל בר' יוסי, ועל זה אמר רב יוסף מ"ט איקפד רב אמי דילמא ר' יהודא נשיא' כהא ברייתא ס"ל. ובעירובין בפ' הדר (ס"ט.) אמרינן ההוא דנפק בחומרתא דמדושא בהדי דחזייה לר' יהודא נשיאה כסייה, אמר כגון זה יכול לבטל רשות לר' יהודא, ההיא עובדא הוה לרה"ר דאסור, ומש"ה כי חזיי' לר' יהודא נשיאה כסייה.
<h2>דף יד.</h2>
ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. דוקא באנשי משמר מצאנו היתר זה, אבל במועד לא הותר לגלח כלל, לא בכבוד שבת ולא בכבוד יו"ט, וטעמא דמילתא נ"ל, שאם תתיר לגלח בחמישי במועד מיעקרא תקנתא דרבנן, שההדיוטות סוברים שמפני שגילוח חשוב עבודה נאסר במועד, כמו שנאסרו שאר העבודות, ואם יראו שבחמישי מגלחין יגלחו נמי בכל המועד, אבל אנשי המשמר שהוא חול גמור יודעים שלא נאסר מחמת עבודה, אלא כדי שלא יעלו למשמרתן כשהן מנוולים, הילכך אם יתירו בחמישי לא יבואו להתיר כל ימי השבוע.
<h2>דף יד:</h2>
מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל. אי קשיא ואי לא נהיג צרעתו ברגל, א"כ מותר ליכנס בעיר, והיכי אמרן בפ"ק דלעיל (ז':) דמ"ד אין רואין את המוחלט במועד משום דצוותא דאיתתא עדיפא ליה מצוותא דעלמא, ומ"ד רואין משום דצוותא דעלמא עדיפא ליה, והא בלא ראייה נמי הוא נכנס לעיר, תשובה אע"פ שנכנס לעיר לא נטהר מטומאתו ומטמא בביאה, והילכך לית ליה צוותא דעלמא, שאין נכנסין עמו בבית אחד, אבל אם נראה צרעתו ונטהר אותה יכנסו עמו בבית אחד ותהיה לו צוותא דעלמא.
אבל מטומאתו לטהרתו ניגזור דילמא אתי לשהויי קרבנותיו קמ"ל. פי' המורה שמא משהא קרבנותיו עד ליו"ט האחרון ומקריבין ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו"ט, ואינו נ"ל פתרון זה כלל, חדא דלשון הספרים אינו מוכיח כן, דהו"ל למימר בפירוש דילמא אתי לשהויי קרבנותיו ביו"ט האחרון, ותו אם אסור להקריב קרבנות יחיד ביו"ט, אם הוא יביאם כלום יקריבום הכהנים, וכהנים זריזים הם, אם הוא לא ידע הם ידעו שאסור להקריבם, ונ"ל לפרש כך, אם נתיר לו לזה לגלח במועד אע"פ שיטהר קודם לרגל, ישהא קרבנותיו במועד שיאמר לא אגלח עכשיו שאין לי פניות, אלא במועד אגלח ואביא קרבנותיו, ונמצא משהא קרבנותיו, ואינו טוב שישהא אדם קרבנותיו שנתחייב בהם, קמ"ל דלא גזרינן, וכיוצא בזה אמרי' לקמן (י"ז:) ונזיר ומצורע אע"פ שהיה להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהן.
כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל. אע"ג דלענין אכיל' לא דמי לרגל, שהרי האונן אוכל קדשים במועד משום דלא חיילא עליה אנינות, מ"מ לענין הקרבה כרגל הוא.
<h2>דף טו.</h2>
מנודין ומצורעין מה הן בתספורת. אע"פ שיש לפשוט מנודין ממתניתן הא בעי לקמן מצורע מהו בעטיפת הראש, והרי מקרא מלא ועל שפם יעטה, ומה ראה לשאול, אלא כך דרך התלמוד כשרוצה לפרש ע"י בעיא או ע"י קושיא הולך ומפרש. מנודה מהו בקריעה תיקו. קשיא לי אמאי לא פשיט מר' אליעזר דגרסי' בשלהי פ' הזהב (נ"ט:) כשבירכוהו אף הוא קרע את בגדיו וזלגו עיניו דמעות וחלץ מנעליו ונשמט וישב ע"ג קרקע, ויש לומר צערא יתירא הוא דעבד, ואין ללמוד ממנו, שהרי בכה וישב ע"ג קרקע שאינו חייב המנודה לעשות כן.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם מביא שלמים בזמן שהוא אונן אינו מביא שלמים. פי' לאו כל שבעת ימי אבלותו אסור להקריב קרבן, אלא דוקא כשהוא אונן, דהיינו יום המיתה, אבל לא שאר הימים, דמדאורייתא לא הוי אונן אלא ביום המיתה, דכתיב ואחריתה כיום מר, ובזבחים בפ' טבול יום (ק'.) אמרי' דיום קבורה הוי אונן מדרבנן, ואינו מביא קרבן, כגון אם מת לו מת ביום ראשון ולא נקבר אלא ביום שני יום קבורה הוי אונן מדרבנן ואינו מביא קרבן, ודוקא ביום קבורה אחמור רבנן ועבדוה כיום מיתה משום דאז חייל עליה אבלות כשיסתם הגולל, אבל שאר ימי אבלו מביא ואפילו איסורא דרבנן לית ביה.
מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו כו'. פי' המורה אלמא שלא היה יכול להקריב קרבן עשירית האיפה עד שנטהר מטומאת מת וה"ה מצרעת, וקשיא לי טובא דאמרי' בפ' תמיד נשחט (ס"ב:) טמא משלח קרבנותיו וערל משלח קרבנותיו, ולא נאסר הטמא אלא מלשלח פסחו משום דבעינן לפי אכלו וטמא וערל לאו בני אכילה נינהו, אבל שאר קרבנות משלחין ואינן אוכלין, והכא היכי אמרי' דאחר שיטהר מטומאת מת מביא קרבן ולא בזמן שהוא טמא, ונ"ל דטעות יש בספרים אחר פרישתו מן המת, אלא אחר פרישתו מן הצרעת בעינן למיגרס, ואע"ג דלעיל מיניה נקיט טומאת מת, האי קרא מילתא באנפי נפשיה הוא, ואינך יכול לפרש המקראות של יחזקאל מיושבים על פשטם, ובדוחק גדול יישבו אותם חכמים. ומה ששאל על מצורע, לא מפני שהוא טמא, שדבר ידוע הוא שהטמא אינו נכנס למחנה שכינה, ואינו שואל אלא לשלח ושלא יכנס, ומפני שהוא דומה לאבל יש לומר שדינו כמו האונן שאסור לשלח קרבנותיו מפני שאינו בשלום, וכגון שהיה קרבן דלא בעי סמיכה, כגון בכור ומעשר ועופות, או אשה דלאו בר סמיכה היא, והאי דכתיב אחרי טהרתו דריש ליה על המצורע דכתיב ביה (ויקרא י"ד) ביום טהרתו, וזהו יום פרישתו מן הצרעת, שפירש הנגע ממנו, ז' ימים יספרו לו, אלו שבעת ימי ספרו של מצורע דכתיב ביה (שם) וספר לו שבעת ימים, וכתיב וביום בואו אל הקודש ודריש מיניה ר"ש בבואו יקריב בזמן שהוא ראוי לביאה ראוי להקרבה ובזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה, דלא מבעיא מצורע מוחלט שאינו משלח קרבנותיו, אלא אפי' מצורע בימי ספרו אינו משלח, דכיון שהוא אסור בתשמיש המטה כדכתיב (שם) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים הרי הוא כאונן ואינו עומד בשלום שיהא ראוי להקריב קרבן.
<h2>דף טז:</h2>
אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני. פי' וזהו האחרונים, שבראשונים עשה שירה על שאול וא"ל הקב"ה אלמלא אתה שאול והוא דוד דחיתי כמה דוד מלפניו, מפני שהיה שאול עניו ביותר שלא היה רוצה לקבל המלכות, וראה דוד דהקב"ה אוהב הענוה והתחיל גם הוא להתנהג בענוה.
<h2>דף יח.</h2>
אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. פי' המורה דאין בהם משום לא תשחית את פאת זקניך, ואינו נ"ל, אלא לענין חולו של מועד מיירי.
<h2>דף כב:</h2>
על המתים כולן רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל. פי' קמי שפה יקרא האימרא שעושים התופרים סביב פתח בית הצוואר ופעמים שאדם קורע בגדו מתחת האימרא והאימרא קיימת מלמעלה והאימרא מחברת הקרעים ואינם נראים כשנים.
<h2>דף כג:</h2>
מ"ט דמ"ד יש אבלות בשבת דקתני עולה. פי' משמע דלכל דבר היא עולה כשאר הימים. ומ"ט דמ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקת דאי ס"ד יש אבלות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מבעיא. פי' והאי דקתני עולה שעולה למנין שבעה אבל לא שינהוג בה אבלות. ולמ"ד יש אבלות בשבת הא קתני אינה מפסקת. פי' דלא צריך למתנייה, כיון דאבלות נהגא בה. ומהדר איידי דתנא סיפא מפסיקין תנא רישא אינה מפסקת. ול"ג ולמאן דאמר אין אבילות בשבת הא קתני עולה איידי דתנא סיפא אינן עולין תנא רישא עולה, דעולה איצטריכא ליה למימר דעולה מן החשבון, אע"ג דאין אבלות נוהגת בה, הילכך גירסא משבשתא היא.
<h2>דף כז:</h2>
בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נידות מתות והיו נדות חיות מתביישות. פי' כל הכלים שהיו במטתה בחייה היו מסלקין מעליה סמוך למיתתה והיו מטבילין אותן, וכן לזבין וזבות, והיו נדות וזבות וזבין מתביישין, התקינו שיהו מטבילין כלים על כל אדם מפני כבודם, ובפ' בתרא דנדה (ע"א.) מוקי לה להא מתניתא כבית שמאי.
